לאחר סיום הלחימה במבצע "שומר החומות", במסגרת השיח הציבורי, או אם תרצו ההלקאה העצמית, נשאלתי פעמיים מי לדעתי ניצח במערכה. עניתי: "כוונתכם מי עשוי לנצח?". כשניסו להזכיר לי שהתותחים פסקו מלרעום, יש כבר שקט מוחלט, ותהו מדוע בחרתי להתנסח בלשון עתיד, העמדתי את השואלים על טעותם העמוקה בהתייחס לגבולות הזמן של המערכה.
דומני שהציבור ממשיך לחשוב במונחי המלחמות של פעם: בין שני צבאות מתמרנים. שם קל היה לדעת מי ניצח, כי ברגע הפסקת האש ניתן למדוד מי מחזיק ביותר שטח חדש, כמה ארמיות הושמדו ובירתו של מי נכבשה או מאוימת מקרוב. מה קורה היום? נבחן למשל, האם ירי לכיוון ירושלים הוא מעשה מלחמתי להשגת יעד צבאי נטו? אם כך זה היה, חמאס, כנראה, לא היה מכריז עליו מראש ומאפשר לנו לצמצם סיכון לאזרחים, והיה חוזר, כנראה, על הירי עד שתושג חלילה פגיעה.
כדי להבין מה חמאס רצה להשיג, נשווה זאת להשתלטות על המרמרה. מי ניצח שם, האם לוחמי השייטת שסיכנו את חייהם? דומני שכולנו הרגשנו אז חמיצות, לא בשל התוצאה המבצעית אלא התודעתית. לאט-לאט חילחלה התובנה שהתייחסנו למשט כאל הסתערות ימית במקום להבין שהוא היה חלק ממלחמת תודעה. בעקבות המרמרה התרוצצה מערכת הביטחון בכל נמלי העולם אחר משטים של ספינות שטרם נבנו ושמאחוריהם עמד דף פייסבוק בלבד. אז היה כבר מי שהתחיל להבין שאנחנו במשחק אחר.
מי שגרם להחלשת המשטרה לא היה ער לאיום הביטחוני שהוא עורר, שחורג הרבה מעבר לגבולות לוד או מזרח ירושלים, ואפילו לא נעצר בברלין, לונדון או ניו יורק. בעידן הרשתי – אין יותר מערכות סגורות
במשחק התודעה יצר חמאס זיקה בין ירושלים לעזה. ככל שזיקה זו תתקבע בתודעה – אנו בבעיה קשה. מי שציפה ללחימה ישירה כנגד צה"ל אינו ער לעולם החדש שבו המלחמה היא נגד העורף, מול האזרחים והמורל הלאומי. חמאס, שמודע למגבלות כוחו, לא מתכוון להילחם ישירות בצה"ל. לכן לא כיוון למשל את התעצמותו לטנקים.
המשחק טרם נגמר. תמונת הניצחון טרם צולמה. כך, למשל, הביטחון העצמי של פעילי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית עלה פלאים. ראינו את התמונות הקשות והשלכותיהן. אנו אלה שנקבע אם עזה תמשיך להשפיע על סדר היום בירושלים, ובכך נקבע בעצמנו אם פיסה זו של התמונה תהיה חלק מהניצחון שלנו, או שמא של האויב.
הזדעזעתי לשמוע את השיח על הנעדרים ותשלום על "גופות". מי שלא מבין עד כמה החזרת הנעדרים עשויה להיות חלק דרמטי מתמונת הניצחון (ומכאן מההרתעה, לא פחות מכך), לא מבין לצערי בתודעה. ההשוואה של המערכה האחרונה לצוק איתן אינה יכולה להסתיים בספירת טילים שנורו לעורף, בוודאי לא במספר המחבלים שנהרגו, או באורך הקילומטרים של מנהרות שהושמדו. אלה חשובים ומשפיעים אופרטיבית, אך חלקם בהקשר התודעתי מוגבל ביותר. אם נעדרי צוק איתן לא הוחזרו בסיום המבצע ההוא, ויוחזרו עם סיומה של מערכה עדכנית זו – תמונת הניצחון שמנסה להציג חמאס מול אוכלוסיית הרצועה תימחק לחלוטין.
המונח קורי העכביש חזר לצערי לשיח ומהווה איום אסטרטגי על ישראל. בעידן החדש, שבו הכל תודעה, כאשר השוטר הישראלי איננו מרתיע, זהו מרכיב משמעותי בהערכת המצב של חמאס בעזה. מי שגרם להחלשת המשטרה לא היה ער לאיום הביטחוני שהוא עורר, שחורג הרבה מעבר לגבולות לוד, רמלה או מזרח ירושלים, ואפילו לא נעצר בברלין, לונדון, מישיגן או ניו יורק. בעידן הרשתי – אין יותר מערכות סגורות.
מסיבות מובנות, אמנע גם הפעם מדיון חושפני על הדרך שבה, לדעתי, נכון לנהל את המאבק על תמונת הניצחון. אך הצעתי היא להתחיל לחשוב בשפה חדשה, כזו שמתאימה לאסטרטגיה של אויבינו, שלא בכדי מאז 73' פנו לדרך אחרת לחלוטין. הם השכילו להבין, לפנינו, את משמעותו של עולם רשתי, מה הוא מאפשר ומה מיותר כבר לעשות. וכן, הנעדרים עשויים להיות לא רק פיקסל אחד בתוך תמונת הניצחון, אלא החלק המרכזי בה.
- רוני אלשיך היה מפכ"ל המשטרה וסגן ראש שב"כ
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
